Remarks about Yona
- Details
- Hits: 3032
יונה
רצון אלוהי והשגחה עליונה כנגד רצון אישי ואנוכיות. ממבט ראשון בספר יונה מגלים ריבוי גדול של משחקי לשון וקשר אסוציאטיבי בין המילים המעידים ללא כל ספק שהם נמצאים שם בכוונה תחילה ואין שום אקראי בדבר.
1. זה מתחיל עם השם "יונה" שהוא שם נקבי שניתן לזכר (לגבר), דבר נדיר בתנ"ך, המבדיל בצורה ברורה בין זכר לנקבה.
2. בדומה לשם הוויה, השם יונה מחובר מארבע אותיות אבל בסדר שונה ועם ה' ראשונה שהופכת ל נ' כלומר עשר פעמים האות ה', עוד פעם הפרזה !
3. יונה, הנביא שנבואתו אינה מתקיימת, נקרא "בן אמתי" – כלומר אמת ודאית. יש כמעין אירוניה בדבריו ופרדוקס המאפיין ספר זה.
4. היונה, ככל ציפור, ממריאה לגבהים. בדרך כלל הציפורים הן הן שטורפות דגים. אך אצל יונה הסדרים כרגיל, מתהפכים. זה הוא בעצמו הנבלע ע"י דג ובמקום לרחף באויר הוא יורד למעמקי תהום.
5. יעודו של יונה הוא השליחות לנינוה. הדבר ברור ומובן כל כך עד שאין אפילו אות אחת במילה נינוה שאינה נמצאת כבר בשם יונה. אך בכל זאת הוא מחליט לברוח לתרשיש. ו"תרשיש", כאילו במקרה, מחוברת משלושת האותיות האחרונות של ה-א"ב. כלומר, להתרחק כמה שיותר פיזית ורוחנית מייעודו האמיתי. אך בתוך תוכו יודע יונה היטב, שהבריחה שלו סופה כישלון חרוץ. הלא כתוב בתהלים מח, ח': "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש". מה גם שיש קרבה מדאיגה בין המילה תרשיש לפועל להתרושש! יונה כל כך מודע לזה שכשמשתוללת הסערה הוא הולך לישון בפינה מבודדת משום שהוא יודע שאף תפילה לא תעזור לו כעת.
6. לכל אורך ספר יונה אלה דווקא הגויים שמגלים יראה גדולה ואמונה עמוקה באלהים החל מרב החובל ומלחי הספינה ועד למלך נינווה עם גדולי העיר ותושביה, שלא הסתפקו בתעניתם של בני אדם אלא אפילו בהמה, בקר וצאן כוסו בשקים ונמנעו מאכילה ושתייה. תמורת זה, נהג עימם האלהים במידת החסד והרחמים, הצילם ממות וקרע את רוע הגזירה.
7. בסופו של דבר, הוכתרה שליחותו של יונה בהצלחה מלאה, מעל ומעבר למה שניתן היה לקוות. הודות לדבריו, יותר משתים עשר ריבו אנשים חזרו בתשובה בלב שלם והתחילו ללכת בדרך הישרה. כך ניצלו התושבים ממות והעיר ניצלה מחורבן כללי. אך יונה עצמו מקבל זאת ככישלון חרוץ והוא מלא אכזבה ומרירות נפש. בעוד שהיונה אצל נח בסיפור המבול מבשרת את סוף הקטסטרופה וחורבן האנושות וחזרה לחיים תקינים לאנשים ולבעלי החיים שנמצאים בתיבה. זה בניגוד משווע לאברהם שהיה למליץ יושר ובא בדין ודברים עם ה' בכדי לבטל את גזר דינם של סדום ועמורה.
8. יש קשר מקביל ומעניין בבניין המילולי בין יונה – נינווה לבין קיין-קיקיון. הרמז והאסוציאציה הזאת עם קין שלפי ספר בראשית הוא הרוצח הראשון בתולדות האנושות, מזמינה אותנו לעיון בסיפורו של קין ומייד מגלים להפתעתנו קשר הדוק וכמעט חזרה מילולית בין מה שאומר ה' לקין לבין מה שהוא אומר בנסיבות אחרות ליונה. בראשית ד, ה: "ויחר לקין מאוד...ויאמר ה' לקין למה חרה לך"? יונה ד',א: "וירע אל יונה ויחר לו...ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך"? (שימו לב להפרזה גם בתיאור וגם בשאלה). ובזה בא הכתוב להזהיר את יונה מפני הנטיות הרצחניות הרדומות עמוק בתוכו.
9. הפעם היחידה שיונה מתפלל מכל הלב זה כשהוא נמצא במצב ששום יצור אנוש לא חווה לפניו ולא יחווה אחריו. ומעניין הדבר שכשיצא חי מהרפתקה על אנושית זאת, אופיו של יונה לא התחזק ולא השתפר במאומה.
10. ולסכום עדים אנו שבספר יונה, כל מרכיבי היקום ממהרים למלא באופן טבעי וכמובן מאליו את רצונו של אלהים ולחיות עם כך בהרמוניה כשהם מודעים לכך. החל מאיתני הטבע כמו הסערה, הדג שבלע את יונה, הקיקיון ועד לתולעת הקטנה. ומיורדי האונייה ועד לתושבי נינוה. כולם חוץ מהנביא יונה בן אמתי העברי שבורח ונס אפילו במחיר של כסף רב. הוא בא בטענות ובמענות כלפי אלהים. הוא כל הזמן מר נפש ורוגז. הוא אינו רוצה, לא מוכן וגם לא מעונין לחיות במציאות ולהסתגל לשינויים ולתמורות שחלים בה ללא הרף. שקוע עמוק בעולמו הפרטי ובמחשבותיו האשיות, הוא ממהר לנוס ולברוח משליחותו אפילו כשהוא יודע שה' הוא "אלהי השמים יוצר את הים והיבשה", כשהסערה משתוללת בחוץ הוא מתחבא בירכתי האנייה ואף נרדם! ובאמת, קשה לברוח רחוק יותר מתרדמה כזו או לגלות אדישות רבה יותר! כשנודע לו שנינווה לא תושמד הוא עדיין מקווה שזה כן יקרה ואף בנה סוכה מחוץ לעיר בכדי לראות איך יפול דבר. כששום רעה לא נפלה על נינווה, הוא מעדיף אפילו למות מאשר להסתגל לרעיון שהעיר לא תחרב: "קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". מוזר בעיני להשוות את מות הקיקיון לחורבן נינווה והשמדת תושביה מאחר שיונה שמח על הצל שהרעיף עליו הקיקיון והנאתו האישית מכך, יותר ממה שהוא חס על חייו וקיומו של הקיקיון! פרדוקס נוסף בסיפור זה.
אחרית דבר
מעניין לדמיין איך סיפור כמו זה של יונה היה משתלשל היום באחת ממדינות ערב עם אוכלוסייה של מוסלמים קנאים. בטוח אני, שמתנדבים לשליחות או למשימה הזאת אפשר היה לגייס בעשרות אם לא במאות ושהמתנדב הנבחר לא היה מהסס אפילו רגע אחד למלא את המשימה שלו בתקיפות ובהחלטיות. הוא היה עונד חגורה כבדה של חומר נפץ ועם חמור ממולכד שכמעט קורס תחת נטל מוטות הדינמיט עליהם כתוב: "אורז ותמרים" היה נדחק בשוק הראשי של נינווה במקום הסואן ביותר באנשים נשים וטף ובזעקת אימים "אללה אכבר" היו מתפוצצים חמור ורוכבו בהורגם ופוצעם מאות מאנשי נינווה שאינם מבדילים בין ימינם לשמאלם ובלי שיבינו על שום מה נפלה עליהם גזירה זו ומבלי שתהיה להם אפשרות לצום או להתכסות בשקים יחד עם צאנם ובקרם. בערוץ אל ג'זירה היו מודיעים על זה כניצחון גדול נוסף לאיסלאם, לאל קאעידה ולבין לאדן ומכריזים שפעולות כאלו תמשכנה עד שהעיר נינווה תהפוך למוסלמית.
1. זה מתחיל עם השם "יונה" שהוא שם נקבי שניתן לזכר (לגבר), דבר נדיר בתנ"ך, המבדיל בצורה ברורה בין זכר לנקבה.
2. בדומה לשם הוויה, השם יונה מחובר מארבע אותיות אבל בסדר שונה ועם ה' ראשונה שהופכת ל נ' כלומר עשר פעמים האות ה', עוד פעם הפרזה !
3. יונה, הנביא שנבואתו אינה מתקיימת, נקרא "בן אמתי" – כלומר אמת ודאית. יש כמעין אירוניה בדבריו ופרדוקס המאפיין ספר זה.
4. היונה, ככל ציפור, ממריאה לגבהים. בדרך כלל הציפורים הן הן שטורפות דגים. אך אצל יונה הסדרים כרגיל, מתהפכים. זה הוא בעצמו הנבלע ע"י דג ובמקום לרחף באויר הוא יורד למעמקי תהום.
5. יעודו של יונה הוא השליחות לנינוה. הדבר ברור ומובן כל כך עד שאין אפילו אות אחת במילה נינוה שאינה נמצאת כבר בשם יונה. אך בכל זאת הוא מחליט לברוח לתרשיש. ו"תרשיש", כאילו במקרה, מחוברת משלושת האותיות האחרונות של ה-א"ב. כלומר, להתרחק כמה שיותר פיזית ורוחנית מייעודו האמיתי. אך בתוך תוכו יודע יונה היטב, שהבריחה שלו סופה כישלון חרוץ. הלא כתוב בתהלים מח, ח': "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש". מה גם שיש קרבה מדאיגה בין המילה תרשיש לפועל להתרושש! יונה כל כך מודע לזה שכשמשתוללת הסערה הוא הולך לישון בפינה מבודדת משום שהוא יודע שאף תפילה לא תעזור לו כעת.
6. לכל אורך ספר יונה אלה דווקא הגויים שמגלים יראה גדולה ואמונה עמוקה באלהים החל מרב החובל ומלחי הספינה ועד למלך נינווה עם גדולי העיר ותושביה, שלא הסתפקו בתעניתם של בני אדם אלא אפילו בהמה, בקר וצאן כוסו בשקים ונמנעו מאכילה ושתייה. תמורת זה, נהג עימם האלהים במידת החסד והרחמים, הצילם ממות וקרע את רוע הגזירה.
7. בסופו של דבר, הוכתרה שליחותו של יונה בהצלחה מלאה, מעל ומעבר למה שניתן היה לקוות. הודות לדבריו, יותר משתים עשר ריבו אנשים חזרו בתשובה בלב שלם והתחילו ללכת בדרך הישרה. כך ניצלו התושבים ממות והעיר ניצלה מחורבן כללי. אך יונה עצמו מקבל זאת ככישלון חרוץ והוא מלא אכזבה ומרירות נפש. בעוד שהיונה אצל נח בסיפור המבול מבשרת את סוף הקטסטרופה וחורבן האנושות וחזרה לחיים תקינים לאנשים ולבעלי החיים שנמצאים בתיבה. זה בניגוד משווע לאברהם שהיה למליץ יושר ובא בדין ודברים עם ה' בכדי לבטל את גזר דינם של סדום ועמורה.
8. יש קשר מקביל ומעניין בבניין המילולי בין יונה – נינווה לבין קיין-קיקיון. הרמז והאסוציאציה הזאת עם קין שלפי ספר בראשית הוא הרוצח הראשון בתולדות האנושות, מזמינה אותנו לעיון בסיפורו של קין ומייד מגלים להפתעתנו קשר הדוק וכמעט חזרה מילולית בין מה שאומר ה' לקין לבין מה שהוא אומר בנסיבות אחרות ליונה. בראשית ד, ה: "ויחר לקין מאוד...ויאמר ה' לקין למה חרה לך"? יונה ד',א: "וירע אל יונה ויחר לו...ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך"? (שימו לב להפרזה גם בתיאור וגם בשאלה). ובזה בא הכתוב להזהיר את יונה מפני הנטיות הרצחניות הרדומות עמוק בתוכו.
9. הפעם היחידה שיונה מתפלל מכל הלב זה כשהוא נמצא במצב ששום יצור אנוש לא חווה לפניו ולא יחווה אחריו. ומעניין הדבר שכשיצא חי מהרפתקה על אנושית זאת, אופיו של יונה לא התחזק ולא השתפר במאומה.
10. ולסכום עדים אנו שבספר יונה, כל מרכיבי היקום ממהרים למלא באופן טבעי וכמובן מאליו את רצונו של אלהים ולחיות עם כך בהרמוניה כשהם מודעים לכך. החל מאיתני הטבע כמו הסערה, הדג שבלע את יונה, הקיקיון ועד לתולעת הקטנה. ומיורדי האונייה ועד לתושבי נינוה. כולם חוץ מהנביא יונה בן אמתי העברי שבורח ונס אפילו במחיר של כסף רב. הוא בא בטענות ובמענות כלפי אלהים. הוא כל הזמן מר נפש ורוגז. הוא אינו רוצה, לא מוכן וגם לא מעונין לחיות במציאות ולהסתגל לשינויים ולתמורות שחלים בה ללא הרף. שקוע עמוק בעולמו הפרטי ובמחשבותיו האשיות, הוא ממהר לנוס ולברוח משליחותו אפילו כשהוא יודע שה' הוא "אלהי השמים יוצר את הים והיבשה", כשהסערה משתוללת בחוץ הוא מתחבא בירכתי האנייה ואף נרדם! ובאמת, קשה לברוח רחוק יותר מתרדמה כזו או לגלות אדישות רבה יותר! כשנודע לו שנינווה לא תושמד הוא עדיין מקווה שזה כן יקרה ואף בנה סוכה מחוץ לעיר בכדי לראות איך יפול דבר. כששום רעה לא נפלה על נינווה, הוא מעדיף אפילו למות מאשר להסתגל לרעיון שהעיר לא תחרב: "קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". מוזר בעיני להשוות את מות הקיקיון לחורבן נינווה והשמדת תושביה מאחר שיונה שמח על הצל שהרעיף עליו הקיקיון והנאתו האישית מכך, יותר ממה שהוא חס על חייו וקיומו של הקיקיון! פרדוקס נוסף בסיפור זה.
אחרית דבר
מעניין לדמיין איך סיפור כמו זה של יונה היה משתלשל היום באחת ממדינות ערב עם אוכלוסייה של מוסלמים קנאים. בטוח אני, שמתנדבים לשליחות או למשימה הזאת אפשר היה לגייס בעשרות אם לא במאות ושהמתנדב הנבחר לא היה מהסס אפילו רגע אחד למלא את המשימה שלו בתקיפות ובהחלטיות. הוא היה עונד חגורה כבדה של חומר נפץ ועם חמור ממולכד שכמעט קורס תחת נטל מוטות הדינמיט עליהם כתוב: "אורז ותמרים" היה נדחק בשוק הראשי של נינווה במקום הסואן ביותר באנשים נשים וטף ובזעקת אימים "אללה אכבר" היו מתפוצצים חמור ורוכבו בהורגם ופוצעם מאות מאנשי נינווה שאינם מבדילים בין ימינם לשמאלם ובלי שיבינו על שום מה נפלה עליהם גזירה זו ומבלי שתהיה להם אפשרות לצום או להתכסות בשקים יחד עם צאנם ובקרם. בערוץ אל ג'זירה היו מודיעים על זה כניצחון גדול נוסף לאיסלאם, לאל קאעידה ולבין לאדן ומכריזים שפעולות כאלו תמשכנה עד שהעיר נינווה תהפוך למוסלמית.